פשר מעמד החופה
משמעות החופה והקידושין * מה פשר נתינת הטבעת? * ביאור שבע הברכות
טרם הנישואין, מן הראוי שבני הזוג ילמדו ויידעו לפני שמגיעים לאולם השמחות, מהי המשמעות של יום חשוב זה בחייהם, מהו סדר החופה והקידושין, ומה ביאור הברכות שמברכים במעמד הגדול.
מעלת יום הנישואין
מבחינה מסויימת, יום הנישואין גדול מיום הלידה. ביום הלידה נולד רק חצי אדם, כמו שהזוהר הקדוש אומר (לך לך, דף צא ע"ב) שכל זמן שהאדם לא נשוי הוא רק חצי נשמה, ורק כאשר הוא מתחתן הוא חוזר להיות נשמה שלמה. שכן לפני שהנשמה יורדת לעולם היא מורכבת משני חצאים, חצי זכרי וחצי נקבי. וכשיורדת לעולם היא מתפצלת, החצי הזכרי נכנס בעובר זכר, והחצי הנקבי בנקבה. כל חצי בזמן שנקבע לו. וביום הנישואין, בשעה שהחתן מקדש את הכלה בטבעת ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", במעמד החופה ושבע הברכות, חוזרת הנשמה להיות שלמה ושניהם הופכים להיות זוג אחד שלם.
משום כך, רק מעתה הם מותרים לחיות יחד ולגור יחד. שהרי לפני כן יש איסור יחוד: בני זוג שעדיין לא נשואים, גם אם החליטו להתחתן, אסורים להתייחד בחדר כשהם לבדם. אבל לאחר שבשעת החופה, שני חלקי הנשמה הפכו להיות נשמה אחת שלמה, מותרים שניהם לחיות ולגור יחד. ומאחר שהיא טהורה לאחר שטבלה במקווה כהלכה, הרי הקשר האישי שביניהם מעתה, ולאורך כל ימי חייהם בהיותם מקפידים על מצוות טהרת המשפחה כהלכה, הוא קשר קדוש ונשגב, שיש בו השפעות רוחניות גבוהות. ולא רק בשפע ההדדי שבינם לבין עצמם, אלא גם בכל העולמות הרוחניים העליונים, וכפי שהזוהר הקדוש וחכמי תורת הקבלה מרחיבים בעניין זה.
לכן, הגישה ליום הנישואין צריכה להיות גישה מאד רצינית, ולנצל את שעות היום לתפילות רבות על העתיד ולתשובה אמיתית.
עבור בני הזוג, יום הנישואין הוא כמו יום הכיפורים. בחתונות רבות נוהגים לגשת לחתן ולכלה ולבקש מהם ברכות. העומד מן הצד אינו מבין, וכי החתן והכלה האלה נהיו גדולי הדור שפונים אליהם לברכות? אבל התשובה היא שכן. בלילה הזה הם מתנקים מכל עוונותיהם. כשבני זוג מתחתנים והופכים להיות נשמה אחת שלמה, וכששבים בתשובה מתכפרים להם עוונותיהם כמו ביום הכיפורים. שכן גם יום הכיפורים עצמו לא מכפר בלי תשובה. רק יש עברות שתשובה לבד מכפרת אותן, ויש עברות יותר חמורות שצריכים גם את יום הכיפורים שינקה ויטהר את האדם לחלוטין, אצל בני זוג יום הנישואין הוא כמו יום הכיפורים.
ומשום כך, יש נוהגים שהחתן והכלה צמים באותו היום. וגם מי שאינם נוהגים כך, לכל הפחות ינצלו את היום הזה ליום של תפילה, קריאת תהלים, ועשיית חשבון נפש עם עצמם מהן התוכניות הרוחניות שלהם לעתיד.
מתוך כך גם מובן מאליו, שהחתונה עצמה צריכה להיות בקדושה ובטהרה, שלא יכנסו חלילה לחיים ברגל שבורה ועקומה, עם שק עוונות, כאשר יש ריקודי תערובת ומגע אסור. כשבני זוג מזמינים אנשים לבוא להשתתף בשמחתם, וחס ושלום הם מכשילים אותם בכל הדברים האלה, הרי הם שותפים לכל אותם חטאים חמורים. החתונה צריכה להיות כהלכה בקדושה. במקרה של זוג בעלי תשובה ויש לחץ גדול מבני המשפחה שרוצים דווקא חתונה בריקודים מעורבים וללא מחיצה, יעמדו בני הזוג על שלהם ויסבירו עד כמה יהיו עצובים בחתונתם, אם לא תהיה בה קדושה. ולכל הפחות יקפידו שבשום אופן לא יהיו ריקודים מעורבים, גם אם מתפשרים על ישיבה ליד השולחנות ללא הפרדה. ובכל מקרה של ספק, יעשו שאלת רב.
מעמד החופה והקידושין
במעמד החופה והקידושין, מברכים פעמיים "בורא פרי הגפן", משום שמעמד חשוב זה מחולק לשני חלקים. החלק ראשון הוא סידור הקידושין בו האיש מקדש את האשה. והחלק השני הוא הנישואין הכולל את החופה ושבע הברכות.
בתקופת המשנה והתלמוד היה נהוג שאת הקידושין עושים ביום אחד, כדי שמעתה תהיה זו מיוחדת לזה ואין קידושין תופסים בה על ידי אדם אחר, ואילו את החופה היו עושים ביום אחר לאחר זמן רב. הקידושין האלו בלשון המשנה נקראים 'אירוסין'. כלומר, שנותן לה את הטבעת בנוכחות שני עדים כשרים (יראי שמים ושומרי מצוות, שאינם קרובי משפחה ביניהם וגם לא קרובי החתן או הכלה) ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אולם, עדיין היא לא אשתו ממש ואסור לו לנגוע בה, שהרי עדיין לא הייתה החופה והשבע ברכות שצריכים לעשות לאחר מכן. (והיום משתמשים במילה 'אירוסין' למסיבה שנועדה יותר לבטא את הקשר, אבל בזמנם במסיבת האירוסין הוא היה מקדש אותה בטבעת).
בתקופה מאוחרת יותר, ביטלו חכמים את חלוקת שני המעמדות לזמנים נפרדים, ואיחדו את הקידושין והחופה לערב אחד. זאת משום שלאחר שהאיש קידש את האישה עדיין אסור לו לחיות איתה, לפי שעדיין לא התקיימו הנישואין עצמם בחופה ושבע ברכות כנדרש על פי ההלכה, והיו חלילה עלולים להיות כישלונות בין האירוסין לבין החופה, ואם נפרדים בני הזוג מסיבה כלשהי, צריך לגרשה בגט. לכן איחדו חכמי הדורות הבאים את שני המעמדות, את הקידושין ואת החופה, למעמד אחד.
החלק הראשון – האירוסין
ברכת האירוסין
בתחילה, מברכים על היין "בורא פרי הגפן", מכיוון שהיין משמח אנשים ויש לו חשיבות, ואחר כך מברכים את ברכת האירוסין. ומאחר שהחתן הוא שהיה צריך לברך ברכה זו לפני שמקדש את כלתו, עליו להקשיב ולצאת ידי חובה בברכות אלו.
וכך הוא נוסח הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה בְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה בְקִדּוּשִׁין". (אומרים "חופה וקידושין" כמו עם וא"ו).
ונבאר, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו – כל המצוות שהקדוש ברוך-הוא נתן לנו הן מקדשות את עם ישראל. וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת – ציווה אותנו על איסור של גילוי עריות. עריות הוא מלשון 'ערוות'. שהן כל האסורות עליו: אמו, אחותו, בתו, אשת איש, ולדעת הרמב"ם גם נדה בדין "ייהרג ואל יעבור".
וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת – כלומר, אף על פי שהיא כבר מקודשת לו, מאורסת לו, ואף על פי שנתן לה טבעת ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" – עדיין היא אסורה עליו. אבל וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה בְקִדּוּשִׁין. כלומר, על ידי שהוא נושא אותה לאשה על ידי החופה, ביחד עם הקידושין שעשה קודם לכן, נעשית מותרת לו. ומסיימים את הברכה: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה בְקִדּוּשִׁין.
בסיום הברכה, טועם המברך מהיין ונתן לחתן לטעום, ואחר כך אם הכלה לוקחת את כוס היין ונותנת לה שתטעם. אבל לא יתן לה החתן עצמו, לפי שהיא עדיין אינה נשואה לו.
נתינת הטבעת
לאחר מכן, החתן לוקח טבעת שהיא קניינו (ויקח טבעת ללא אבני חן, כדי שלא יהיה חשש שהיא סבורה שמדובר בטבעת בעלת ערך רב יותר מכפי שהיא באמת, ועלולה להתקדש רק על דעת שטבעת יקרה יותר. ולפיכך נהגו שמסדר הקידושין אוחז את הטבעת בידו, ומראה לעדים ושואל אותם באופן שהכלה תשמע: "שווה פרוטה?" והם משיבים: "שווה!". כדי שתדע הכלה שעל דעת כך את מתקדשת, ולא יתעורר אחר כך ספק בקידושין), והכלה מושיטה את האצבע הסמוכה לאגודל שביד ימין, והוא אומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". וכשנותן לה את הטבעת, היא נעשית מקודשת לו.
מצד הדין, אינו חייב לקדש דווקא בטבעת, הוא יכול לתת לה גם שטר של כסף, או איזה חפץ כלשהו. ואפילו אם החפץ שווה רק פרוטה, יכול לקדשה בזה.
פירוש המילה "מקודשת"
בגמרא (קידושין ה ע"ב) ישנם כמה סוגי נוסחאות שבו אדם יכול לקדש אשה, אבל בחרו את הנוסח הזה שהוא מלשון 'קדוּשה'.
מה פירוש המילה 'קדושה'?
הנה עם שלם, שכולם נמצאים במצב ממוצע, כולם טובים ונפלאים, ובא אחד מהם ומתרומם במדרגתו הרוחנית על ידי קבלות של פרישות על עצמו, הוא נקרא אדם 'קדוש'. כלומר, 'נבדל' מהציבור. ומאידך על אשה או איש ירודים נאמר בתורה: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְֹרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁמִבּנֵי יִשְׂרָאֵל " (דברים כג, יח). כלומר, מי שפורש מהציבור כלפי למטה, נקרא 'קדש' או 'קדשה'.
נמצא שהפורש מהממוצע כלפי מעלה, נקרא 'קדוש'. ואילו כלפי מטה, נקרא 'קדש' או 'קדשה'.
על השבת נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג). הקב"ה קידש את היום השביעי, בכך שהבדילו מכל הימים. יש את ששת ימי המעשה, ויש את היום השביעי הנבדל מהם כלפי מעלה, והוא מרומם מהם. כך גם אומר הקב"ה לעם ישראל: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, א). כלומר, תקדשו ותרוממו את עצמכם במעשיכם, "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" – נבדל ומרומם.
כך גם כשהאיש מקדש את האשה, עד עכשיו היא הייתה אשה פנויה מתוך נשים רבות, ומעתה נבדלת מהן להיות מיוחדת לו.
החלק השני – מעמד החופה
הטלית
בשלב הבא החתן מברך על טלית חדשה ברכת "שהחיינו", ומכוון לפטור את כל הדברים החדשים שיש לו (ביגוד, בית, וגם על הכלה).
ויש בדבר זה מנהגים שונים: מנהגנו שהחתן מתעטף בטלית לשניות אחדות, כדי שהברכה תחול על לבישת הטלית, ואז מיד פורסים את הטלית מעליו ומעל הכלה ואומרים את הפסוק (בראשית כז, כח): "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ". לברכו באותה שעה בברכת יצחק אבינו את יעקב אבינו. ויש שאינם נוהגים לפרוס את הטלית. ומנהג רבים מיוצאי תימן שמניחים את הטלית על החתן והכלה ביחד.
קריאת הכתובה
לאחר פריסת הטלית מלמעלה, קוראים את הכתובה. הכתובה היא שטר התחייבות של הבעל כלפי האשה לזון ולפרנס, לספק לה ביגוד ומגורים ואת כל צרכיה כדרך העולם במה שצריך הבעל לתת לאשתו ולחיות עמה. עושים אתו קנין והוא חותם על הכתובה, והעדים חותמים גם הם. ומנהג רוב עדות הספרדים שמקריא הכתובה משביע את החתן בשבועה חמורה לקיים את התחייבותו. וכן אנו נוהגים.
שבע ברכות הנאמרות תחת החופה
מיד לאחר קריאת הכתובה עוברים לשבע ברכות.
הברכה הראשונה – בורא פרי הגפן
ראשית, פותחים בברכת "בורא פרי הגפן" על היין, ואף על פי שכבר ברכו ברכת הגפן בתחילת הערב, מברכים שוב, וכפי שביארנו שהקידושין והחופה הם שני מעמדות נפרדים ועל כל מעמד יש לברך "הגפן" בפני עצמו.
ומאחר שעתה נעשים החתן והכלה אדם אחת שלם, כאדם וחוה בעת בריאתם, והקב"ה בירכם באותו מעמד, אף אנו מזכירים בברכות הבאות את ענין בריאת העולם והאדם על ידי הקדוש ברוך-הוא, ומברכים את בני הזוג.
הברכה השניה – שהכל ברא לכבודו
תחילה פותחים בברכה לקב"ה שברא את כל העולם, וכך אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ". בפסוק נאמר (ישעיהו מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִֹיתִיו". כלומר, שכל מטרתו של הקדוש ברוך-הוא בבריאת העולם היא כדי ליישם את רצונו – להיטיב לבני אדם בתמורה לעבודתם הרוחנית. וזהו כבודו של ה' יתברך כשרצונו מתקיים בעולם. לכן מברכים "שֶׁהַכֹּל [כל הבריאה] בָּרָא לִכְבוֹדוֹ".
הברכה השלישית – יוצר האדם
אחר כך מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם". על שם הפסוק (בראשית, ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". "בריאה", ביאורה "יש מאין". כמו: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (שם א,א). אבל ביצירה, החומר כבר קיים, רק שכעת ניתנת בו צורה. כך גם ביצירת אדם הראשון, לקח הקב"ה חומר שהוא קיים [עפר מן אדמה], יצר ממנו צורת אדם, ונפח באפו נשמת חיים.
הברכה הרביעית – אשר יצר את האדם בצלמו
אחר כך מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הָאָדָם".
ונפרט: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ". בתורה נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). מה פירוש בצלמו, הרי הקדוש ברוך הוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף? אלא, 'בצלמו' פירושו 'בדמותו' – דומה לו. וכפי שיכולים להיות שני אנשים שבחיצוניותם הם נראים מאוד שונים אחד מהשני, ובכל זאת אחד מהם אומר: אני מאוד דומה לו. אמנם לא דומה בגוף, אבל אני דומה לו בכך ששנינו אוהבים ויודעים לנגן על כלי מסוים שהוא מאוד נדיר. כלומר, גם כשקיים דמיון בדבר שאינו חיצוני, הרי זה כבר מוגדר במילה "דומה". כך גם האדם אשר נברא בצלם אלוקים, דומה לבוראו בכך שהוא היחיד בכל הבריאה כולה שיכול לבנות ולהרוס, ויש לו את כוח הבחירה לבחור אילו מעשים לעשות. לא כבעלי-חיים שאין להם כוח בחירה, והם יותר מתוכנתים ופועלים לפי דפוסים קבועים מראש שהקדוש ברוך-הוא הטביע בהם. ואת זאת אנחנו מזכירים בברכה "אשר יצר את האדם בצלמו" – שהקב"ה נתן עוצמה כזו לאדם.
"בְּצֶלֶם דְמוּת תַּבְנִיתוֹ" – כאן אנו עוברים למבנה גוף של האדם, ואומרים, שהאדם נבנה בדמות של התבנית שיצר הקב"ה. וכאמור, אין הכוונה לומר התבנית שבה נראה הקב"ה, אלא פירושו הוא כמו שאדם אומר: "זה השולחן שלו", ובמילים אחרות: "זה שולחנו". כך גם כאן, 'תבניתו' הוא מלשון שייכות, התבנית שהקב"ה יצר.
ובאמת, כשרואים את גוף האדם, כמה הוא מורכב, כמה הכל מתוכנן, כמה כל דבר נמצא במקום ובמיקום הנכון, הדבר מביא להתפעלות עצומה. למשל, העיניים ממוקמות בגובה הראש של האדם ולא בכף הרגל. המבנה המורכב של העיניים, העפעפיים שעולים ומנקים כדי שהמצלמה הזו תצלם בקביעות תמונות נקיות וברורות. השיניים החותכות ממוקמות מקדימה והטוחנות מאחור. האף הבולט, ולא רק שני חורים לנשימה, כדי שהאדם יריח את מה שהוא אוכל לפני שהוא מכניס לפיו, וכך לא יאכל בטעות אוכל מקולקל. אפרכסת האוזן בנויה בצורה שהיא יוצרת צל על קולות שבאים מאחורי האדם, כדי שיוכל לזהות מהיכן הקולות מגיעים, אם מלפניו או מאחוריו. ועל כל זאת אנחנו מודים להקב"ה ומשבחים אותו: "בצלם דמות תבניתו" – שברא את האדם בתבנית הנפלאה הזו שהוא יצר.
ועל פי הסוד, "צלם דמות תבניתו" – מרמז על מבנה עשר ספירות עליונות. כל העולמות העליונים בנויים על פי עשר ספירות, והאדם כולו גם כן נברא על פי המבנה של עשר ספירות. (ראה על כך בהרחבה בספרנו "הצופן", בפרק העוסק ביסודות תורת הקבלה). וביאור "דמות תבניתו": דמות התבנית שהוא יצר.
"וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי־עַד" – לאחר שברא הקב"ה את האדם, התקין לו ממנו בניין עדי עד. כלומר, לקח ממנו, מגופו של האדם, חלק [צלע], ומזה בנה לו בניין עדי עד. זוהי האשה. כמו שכתוב בתורה (בראשית ב, כב): "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" – בנה את החלק שלקח מהאדם הראשון, ויצר ממנו אשה.
ומה פירוש המילים "עדי עד"? לפי פשט הדברים, 'בניין עדי עד' פירושו שעל ידי האשה יהיה לאדם קיום והמשך. שכן אדם שהוא לא נשוי, כשימות – השושלת שלו מסתיימת. אבל על ידי שהוא נשוי, הרי זה כמו שהוא חי עדי עד, כי ילדיו שיוצאים ממנו ממשיכים להתקיים הלאה, ומביאים עוד צאצאים לעולם, וכך יש לו המשך עדי עד, לדורות עולם.
אולם יש כאן גם רמז לבני הזוג העומדים מתחת החופה. בדרך כלל, לפני החתונה משקיעים בני הזוג רבות אחד בשני, אבל לאחר החתונה, אינם טורחים הרבה לחזר ולשמח ולתת הרגשה טובה לצד השני. ישנם בתי מלון יוקרתיים, שאף על פי שהמקום בנוי, תמיד מייפים אותו ומשפצים ומשדרגים אותו. בכל עת מסתובבים שם אנשי תחזוקה שבודקים ומתקנים את הצריך תיקון, מחדשים מידי פעם את הריצוף, את הריהוט, ויוצרים אווירה נעימה קבועה. ויש בתי מלון זולים – פעם אחת בונים את המלון, וזהו. מה שנשבר – נשבר, מה שנהרס – נהרס, ומה שהתקלקל – התקלקל. כך גם כאשר בני זוג מתחתנים, עליהם לקבל על עצמם שה'בניין' שאנו בונים עכשיו יהיה 'עדי עד'. שלא נשקיע אחד בשני רק לפני החתונה ואחר-כך נשכח, אלא נמשיך לבנות ולהשקיע הוא בה והיא בו – 'עדי עד'.
ומסיימים את הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הָאָדָם". ואף על פי שכבר בברכה הקודמת ברכנו "יוצר האדם", מברכים כאן שוב, משום שהברכה הקודמת התמקדה באדם בתחילת בריאתו, בשעה שאדם וחוה היו גוף אחד כמו תאומי סיאם, ככתוב: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תהילים קלט, ה). ואילו כאן הברכה הרביעית עוסקת בלקיחת הצלע ובניית האשה.
הברכה החמישית – שוש תשיש
"שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בִּמְהֵרָה בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיה".
"שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ" – אנחנו מבקשים מהקב"ה: "אתה, ריבונו של עולם, 'שוש תשיש' – תגרום לה, ל"עֲקָרָה", שהיא תשוש, שהיא תגיל ותשמח. זוהי ירושלים שבניה עזבוה והיא עומדת בעיצבונה בודדה וגלמודה (ואף על פי שהיום ירושלים בנויה ובניה חוזרים אליה, כל זמן שעם ישראל עדיין בגלות ומשיח לא בא, אין עצמאות אמיתית לעם ישראל המשועבדים עדיין לאומות, וסובלים מאנטישמיות ומצרות, ומלכות ה' עדיין לא התגלתה בכל העולם). ואיך תגרום לה שהיא תשוש? "בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בִּמְהֵרָה בְּשִׂמְחָה" – על ידי שיקבצו בניה בתוכה בשמחה, מצב שיהיה בזמן הגאולה.
וזוהי ברכה על ירושלים כפי שהתחייבנו בזמן החורבן שבכל שמחה שיש, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. ומסיימים את הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיה".
הברכה השישית – שמח תשמח
כעת עוברים לברך את בני הזוג.
"שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה".
מבקשים אנו מהקב"ה: אתה, ריבונו של עולם "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים" – תשמח את בני הזוג האלה "כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ" – כמו ששמחת את יציר כפיך שבראת שהוא אדם הראשון. "בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם" – בתורה כתוב: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֶֹם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב, ח).'עדן' זהו שם של מקום. 'קדם' הוא צד מזרח, כמו "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה" (בראשית כח, יד). כלומר, הקב"ה נטע גן בצדו המזרחי, הוא הצד בו זורחת השמש, של מקום הנקרא 'עדן'. ועל כך אנו אומרים: "כשמחך יצירך" – כמו ששמחת את אדם הראשון שבראת כאשר היה בגן עדן מקדם, כך גם תברך ותשמח את בני הזוג האלה על ידי שתיתן להם ילדים, שפע פרנסה-טובה, בריאות, הצלחה וחיים טובים בכל מה שנותן שמחה לאדם.
זאת ועוד. כשאדם הראשון כשהיה בגן עדן מקדם, לפני שחטא בעץ הדעת, לא היה חסר לו דבר, ואפילו לעבוד הוא לא היה צריך. רק אחר כך, כשחטא, נגזרה עליו הגזירה "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג,יט). אבל לפני החטא הכל היה נפלא, וגם חוה הייתה אמורה ללדת ילדים בלי שום צער. לפיכך אנו מבקשים מהקב"ה שישמח את הזוג הזה כשמחת אדם וחוה לפני החטא, כאשר היו בגן עדן מקדם. ומסיימים את הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה".
הברכה השביעית – אשר ברא
"בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחְוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת, מְהֵרָה ה' אֱלֹקֵֽינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם, וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה".
הברכה הקודמת הסתיימה ב"משמח חתן וכלה", ועסקה בשפע שהקב"ה ייתן להם וישמחם באמצעותו, ואילו בברכה זו מברכים אותם: "משמח חתן עם הכלה". כלומר, שהקשר שביניהם יהיה קשר בריא וטוב.
וכך מתחילים לומר בברכה: "אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה" – ישנו הבדל בין 'ששון' לבין 'שמחה'. למשל, אדם שזכה בפיס. בשעה שמבשרים אותו על כך, הבשורה הזאת מאד משמחת אותו, אבל הכסף עדיין לא נמצא אצלו, והרי הוא כעת אדם שמח. כאשר הוא הולך ומקבל את הכסף ויש לו אותו ביד, כעת יש לו גם 'ששון'. הוא שש ברמה גבוהה, כאדם שמבקש לנוע ולרוץ לרוב שמחתו, ולא רק שמח בלבו.
כך גם אצל החתן והכלה, עד עכשיו רק הכירו אחד את השני, אבל היו אסורים לחיות ביחד, והייתה להם 'שמחה' על שברוך השם מצאו את בן זוגם. אבל עכשיו כשהגיעו לחתונה, יש להם גם את ה'ששון', שזוהי עליית מדרגה בשמחה.
"גִּילָה, רִנָּה" – יש הבדל בין 'גילה' לבין 'רינה'. 'גילה', זוהי שמחה פנימית מתרוממת כגל, ולכן נקראת גילה ולא רק שמחה עומדת. אולם 'רינה' היא כאשר האדם 'מרנן' בפה, מתחיל לשיר. מרוב שטוב לו בפנים הלב, והשמחה גאתה ועלתה כגל עד לשונו, הוא כבר לא יכול יותר לשומרה בתוכו והנה השירה כבר פורצת מתוך פיו.
"דִּיצָה" – זה סוג אחר של שמחה, והיא עלייה בדרגת השמחה. 'דיצה' היא מלשון 'דץ'. בלשון התלמוד, כשאדם תוקע דבר מה באדמה, הוא דץ אותו באדמה (עי' שבת דף נ ע"ב; חולין דף צג ע"ב). כלומר, דבר שהוא תקוע וקבוע, נקרא דיצה. יש שמחה זמנית, האדם שמח, אבל אחר כך השמחה הזאת מתפוגגת. למשל, אדם שזכה ברכב בהגרלה, בהתחלה יש לו שמחה, אבל אח"כ הוא מתרגל לרכב הזה, וכאשר הוא רואה אותו אינו מרגיש שום שמחה בלבו. אבל יש שמחה שהיא קבועה ותקועה בלבו, תמיד הוא חש שמחה מחדש והיא לא נפרדת ממנו. את זה אנחנו מאחלים לבני הזוג, שהשמחה הגואה ורגשות האהבה שהם חשים כעת, תהיינה בגדר 'דיצה', קבועות בלבם.
"וְחֶדְוָה" – כאשר השמחה באה לידי ביטוי חיצוני, במבט העיניים ובשפת הגוף, לאו דווקא בשירה, אבל רואים על האדם שהוא מלא שמחה חדה וברורה, זוהי 'חדוה'.
"אַהֲבָה וְאַחְוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת" – יש הבדל בין 'אהבה' לבין 'אחווה'. 'אהבה' – היא כאשר האדם קשוב לצורכי רעייתו ועושה הכל לספק את צרכיה ולעשותה מאושרת. ואילו 'אחווה', היא גם סוג של אהבה, אבל זוהי אהבה טבעית, כמו אח ואחות. אח אוהב את אחותו, האחות אוהבת את אחיה, אבל זו אהבה טבעית שהיא נמצאת באופן קבוע בלבו של האדם.
ובברכה זו אנחנו מאחלים להם שיהיה לבני הזוג האלו, גם 'אהבה' הבאה בעקבות השקעה טובה, וגם שיגיעו למצב של 'אחווה' שהיא אהבה טבעית.
דבר נוסף נרמז כאן. בחיים שבין בני הזוג ישנם זמנים שהם צריכים לחיות כבעל ואישה המותרים במגע ביניהם (אהבה), ויש ימים שהם כמו אח ואחות, האסורים הם זה בזה (אחווה). השילוב הזה נותן את שלום הבית האמיתי.
בני זוג ששומרים טהרת המשפחה, יש להם ימי איסור, וכשחוזרת מהמקווה וחביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה, ואז יש להם את השמחה, הריגושים, וההתקשרות מחדש שבאים לאחר ימי הפרידה. וכך, שמתחילים בימי אהבה, ועוברים לימי האחוה, וכך במחזוריות קבועה, זוכים לשלום ורעות.
גם בשיר השירים (ה, ב) כתוב: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי". "אחותי רעייתי" – הן שתי בחינות. יש זמנים שאת כמו אחותי – כשאסורים במגע, ויש זמנים שאת רעייתי, אלה ימי ההיתר. וכשיש כראוי את שתי הבחינות האלו, אז מגיעים למצב של "יונתי תמתי". היונים מאד נאמנים לבני זוגם. כך בני זוג ששומרים טהרת המשפחה, גם נאמנותם נשמרת ביתר קלות. אך אם הם חלילה אינם שומרים כהלכה, מרוב הרגל זה בזו עלולים להגיע למיאוס הדדי, ומכאן קצרה הדרך להגיע חס ושלום לכישלונות. אבל כשיש ריחוק אז יש געגועים והקשר מתחדש. הנאמנות של בחינת "יונתי" היא באה רק לאחר שמתקיים "אחותי רעייתי". ואחר כך מגיעים ל"תמתי" – מלשון תם ונשלם, שזה שלמות של קשר שיש ביניהם.
"מְהֵרָה ה' אֱלֹקֵֽינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה". אמנם בזממנו נערכות ב"ה נערכות חתונות בירושלים בכל יום. אולם המילים האלו לקוחות מנבואת ירמיהו הנביא שהוא אומר: "כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה וכו', בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַים הַנְשַׁמּוֹת [מלשון 'שממה'] וכו', קוֹל שָֹשֹוֹן וְקוֹל שִֹמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג, י-יא). ירושלים הייתה שוממת הרבה שנים, ובאמת לא היו בה חתונות. כשהרמב"ן הגיע לירושלים, סיפר שמצא בירושלים צבעי ושלושת בניו. אלה כל היהודים שהיו בירושלים. השאר כולם היו גויים. לא הייתה כלה בירושלים, לא היה אפשרות לחתונות כלל. והנביא ירמיהו מכריז בשם ה' שעוד יום יבוא שיישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה. לכן קבעו את הפסוקים האלה בתוך הברכה, והוסיפו: "מהרה ה' אלוקינו", כלומר, מתפללים ומבקשים אנו מהקב"ה שבמהרה יתקיימו פסוקים אלו [היום אנו עדים להתגשמותן של נבואות רבות שנאמרו על אחרית הימים, כגון זו על חתונות בירושלים. אבל עדיין מצפים לשלמות של ההתגשמות כשכל עם ישראל יהיה בארץ ישראל תחת שלטונו של מלך המשיח].
ומתפללים שישמעו בירושלים "קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם" – שהחתן בחופה יש לו צהלה מיוחדת.
וכן שישמעו בקרוב גם: וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם – יש שביארו את הכוונה לזמרים צעירים שקולם ערב במיוחד, כמו שמביאים לפעמים לחתונה את 'נער הפלא', או את 'ילד הפלא', שישירו וישמחו את החתן והכלה.
ומסיימים בברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה" – שהקב"ה משמח את שניהם יחד, על ידי שיהיה אהבה ושלום ביניהם, והם שמחים הוא בה והיא בו.
לאחר שמסיימים את שבע הברכות, טועם החתן מהיין והוא עצמו נותן לכלה שתטעם גם היא. לפי שכעת שהיא אשתו, נותן לה הוא מהיין.
שבירת הכוס
כדי לזכור את חורבן ירושלים, לוקחים כוס ושוברים אותה בסיום מעמד החופה והקידושין.
יש החושבים שרק בשבירת הכוס היא נעשית אשתו, ומיד צועקים: "מזל טוב!"
זה בסדר ואפילו טוב שצועקים רק לאחר שבירת הכוס שבסיום מעמד החופה והקידושין, כדי שלא יפריעו במעמד עצמו. אבל מצד האמת, לא בשבירת הכוס היא נעשית אשתו, אלא לפני כן, בשעה שהסתיימו שבע הברכות הם כבר נשואים. רק זכר לחורבן ירושלים, לוקחים כוס, ושוברים אותה, וכפי שהתחייבנו לירושלים עם צאתנו לגלות שלא נשכחנה לעולם, ונעלה אותה תמיד על ראש שמחתינו.
בדרך כלל, עוטפים את הכוס עם נייר כסף להגן על רגל החתן מרסיסי הכוס לאחר שבירתה, והחתן אומר את הפסוק בו הכריזו ישראל בעת צאתם לגלות על נאמנותם לירושלים, ונשבעו לה כי יעלו אותה על ראש שמחתם (תהלים קלז, ה):
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".
ושובר את הכוס ברגלו.
יש לעורר אודות אולמות שלוקחים כוס שיש לה רגל, ושוברים רגלה, כדי שלא יהיה קשה לחתן לנפץ את הכוס, ואת מה שנשאר – עוטפים בנייר כסף ונותנים לו לשבור. יש לבטל מנהג זה ולתת לחתן לשבור כוס שלימה שהיא עשויה מראש ללא רגל. שהרי כוס זו שהסירו את רגלה, כבר שבורה היא ואינה ראויה לשימוש, וכל העניין של ביטוי חורבן ירושלים, הוא דווקא כשלוקחים כוס שלמה ושוברים אותה. לכן, או שמראש ידברו עם בעל האולם שיכין כוס שלימה, או שיביאו כוס שלימה מהבית.
ויהי רצון שנזכה במהרה לראות בבנין ציון וירושלים, ויישמע בה קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם, במהרה בימינו אמן.
פרק מתוך הספר "המדריך המלא לנישואין מאושרים".